זהו שיר על העיר
שהזקינו בתיה
אך ליבה הוא צעיר
וחולם חלומות
היא יבשה כאן ביצות
וחרשה את שדותיה
וזרעה וקצרה אלומות.
היא זוכרת ימים
כשהיתה עוד מלבס
צריפי-עוני דולפים
בתי-חומר קודרים,
בארות, וּשרפות
רעמיה, ברקיה
וסופות לילות חורף קרים.
קם לה בית-פועלים
בית חם וּפתוח.
גם כבוד לברון
שנתן את ההון.
איכרים שנתנו
את הגוף והנפש -
יזכרו עד לדור אחרון.
ופרעות יהודייה
רנתייה וקולי
שבטי אבו- קישק.
ושפירא דוהר
אל הקרב ואחריו
דוהרים בחוריה
ושבים ואחד שם חסר.
היא ידעה מלחמות
ושלחה את בניה
בעצב,
לאש וקרבות.
פרחי-זיכרון הם
פורחים בגניה
וחיים לעולם בלבבות.
מה נותר? כאן פרדס,
שם אקציה וכרם,
קיר של יקב ישן
ונוגע ללב.
כרך סואן מתעורר
המולה ותפארת
יום צעיר וחדש מלבלב.
זה הזמן שאוהב
זה הזמן שכואב
זה כמו שיר אהבה
זהו פתח-תקוה.