בשדה לבן לבן
של קרח וכפור,
צועד לבדו
כנפיים פרווה ומקור.
יש לו קול מאוד מוזר,
קשה להבין
מתי הוא צוחק,
מתי הוא כועס,
ועל מי.
כל כך קטן,
כל כך פשוט,
שחור לבן,
בלי שום קישוט,
והעיניים הקטנות,
והרגליים הקצרות,
והכנפיים מוטלות,
כמו שתי ידיים עייפות.
(כמו שתי ידיים עייפות
של בן אדם שהתייאש
מלחפש ולבקש).
בשגה לבן לבן
גולש בדממה,
שיער בלי תלתל
למצוא חן, למצוא אהבה.
הולך תמיד בחליפה
מוכן לפגישה,
איזו הליכה,
את כל הפחדים מדגישה.
כל כך קטן...
איך הלב יוצא אליו
לומר לו מילה,
לתת לו קצת חום
קשה לו וודאי לבדו.
גם אתה מרגיש אולי
כמוני עכשיו.
לא דג, לא ציפור
בודד בשדות קרח וכפור.